את צבעי הילדות לא שוכחים...

אמא שלי מספרת שציירתי נפלא. זה כנראה נכון, כי במשך שנים גררה איתנו אמא מדירה לדירה גליל גדול של ניירות שהיו הציורים שלי עליהם שמרה שנים רבות, למרות תנאי המגורים הצפופים והדחוקים שלנו. לעיתים רחוקות צפות בי תמונות בהן אני מתפלשת על בריסטולים ענקיים על הרצפה כשצנצנות פזורות מסביב עם תערובות של "צבעי אדמה" – פיגמנטים שהיו קונים בזמנו בחנות ה"טמבור" ומערבבים לבד לסוג של גואש. יש לי גם סוג של זכרון עמום ונדיף במיוחד של סיפורי דמיון שהייתי מספרת לעצמי תוך כדי. אבל אולי זה דווקא קשור לארמונות הפרעונים שהייתי בונה מאבני הבדידים הצבעוניים מעץ שהייתי מפזרת על הרצפה.

כשעברנו לירושלים (מהקיבוץ האחרון ברשימה הארוכה שצברתי) הייתי כבר גדולה, בוגרת ועצמאית. הייתי בת חמש וחציתי לבדי את שדרות הרצל מהדירה השכורה בשיכוני המקשר (עליהם נמצא היום אחד מהמחלפים של כביש בגין) לגן יעל בליבה של שכונת קרית משה.

אני זוכרת בבירור את הגננת יעל שפסקה בנחרצות ש"ככה לא מציירים". היא דרשה ממני ליישר קו, תרתי משמע, עם יתר ילדי הגן: קו כחול למעלה לשמיים, קו חום בתחתית הדף, קוביה ומעליה משולש אדום ולידה קו ניצב בצבע חום ואיזה קשקוש שיוצא לי מעליו, העיקר בירוק. משהו כזה:

כמובן שנכשלתי במשימה, או אולי דווקא עשיתי מאמץ יתר להשתלב ולהיות מקובלת.בדיעבד אני מבינה עד כמה כל זה היה מן הסתם טראומטי עבורי, אבל כך או כך – הפסקתי לצייר לחלוטין.

אמא מספרת שבכתה בדמעות שליש אבל אני הייתי נחושה להיות "עירונית": גזזתי את הצמות הבלונדיות הארוכות והתחלתי להתחפש בפורים לוריאציות שונות אך דומות להפליא של מלכות יפיופות: מלכת אסתר, מלכת הלילה, מלכת ה... ומלכת ה... להגנתי ייאמר כי לכלה לא התחפשתי.

אז כן, מעבר לשרבוט של ארנבים אין-ספור בדפים האחרונים של מחברות החשבון שלי, תמיד מאחור, לא הוצאתי מתחת ידי שום ציור מאז ועד עתה. גם עתה.

לאחרונה חזרתי אל עולם הצבע ב"הפוכה" ואל ריח הפיגמנטים הנושן ואני מתענגת על האמנות הקסומה והעתיקה של המארבלינג, שאפילו אין לה שם משכנע בעברית, והיא מחזירה אותי במקצת אל הקסם האבוד של הילדות...